<h1>תלמיד הרשב"א</h1>
<h2>דף ב:</h2>
והדברים המקדשין אין מקדשין אלא בדניחא ליה ...דבעלמא אמרינן כתוב (דברים כ"ב) המלאה וכתוב (שם) הזרע, זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת. וכיון דאתקוש אהדדי אמרינן נמי מה זורע דניחא ליה אף מלאה דניחא ליה או שיתיאש מלסלקו, והיינו דתנן בפ"ה דכלאים (מ"ו) הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע שם אלקטנו לא קדש כשאחזור אלקטנו קדש. וגרסינן עלה בירושלמי (כלאים פ"ה ה"ה) בפועל שנו ובעל הבית העסוק במלאכתו עשאוהו כפועל. ונראה פירושו בפועל שנו, דבפועל הוא שאם אמר כשאגיע שם אלקטנו לא קדש, אבל בעל הבית מיד שרואה את הכלאים צריך לילך שם ולעקרם, ואם לא עקרם קידש דכיון דשהה מלעקרם הוה ליה כניחא ליה. וטעמא דמילתא משום דכל שהוא פועל ורואה רחוק ממנו כלאים לא הזקיקוהו להתבטל ממלאכתו ולילך שם מיד וללקטם, אלא עודר ומנכש כסדר עד שיגיע שם. ועל כן בעל הבית העסוק במלאכתו, דינו כפועל שלא הצריכו להניח מלאכתו מיד.
וכתב הרמב"ם ז"ל (הלכ' כלאים פ"ה ה"ט) הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנאתן ושאר כל אדם מותרין בהם, ואם קיימן בעל הכרם הרי זה מקדש לכל אדם. יצא לו לרב זה ממה שאמרו בירושלמי בפ"ה דכלאים (ה"ה) בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם אסורין בין לו בין לאחר, פועל שקיים ירקות אסור לו ומותר לכל אדם. אבל אני תמה מפני ששם הקשו וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם אם מותר [לכל אדם יהא מותר לו] (לו יהא מותר לכל), אלא כר' שמעון דאמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אע"ג דאית ליה כן מודה הוא שאסור ואם ליקטן אחר כן אסור בין לו בין לכל, כן היא הגירסא בפירושי רבינו שמשון ז"ל. ואם כן קשיא ליה לר"ם ז"ל בתרתי, חדא דלפום מסקאנא אין המקיים אוסר מה שאינו שלו אלא פועל מפני שהוא כשלוחו של בעל הבית. ועוד דכל שקיימן הפועל עד שגדלו כדינן ולקטן אסורין בין לו בין לאחר. ונוסחא אחרת יש בירושלמי בספרים שלנו והגירסא משובשת בהן קצת אבל כך נראה שגורסין [אע"ג] דאמר ר' שמעון כן מודה הכא שאסור לזה שליקטן אבל הוא אסור בין לו בין לכל. ולגירסא זו אם הוא פועל אסור למי שלקטן ואם בעל הבית אסור לכל, וזה יבא יותר קרוב כדברי הרב ז"ל. אלא שעדיין קשה עליו דכיון שאין הדין כן אלא בפועל לא היה לו לרב לכתוב חבירו סתם. ואין לומר דהלכה כרבנן ולרבנן אדם אוסר דבר שאינו שלו, שהרי פסק הרב כרבי שמעון עד שכתב (הלכ' כלאים פ"ה ה"ח) דמטעם זה אין אדם מקדש כרמו בשביעית מפני שהוא כאילו אינו שלו.
וכן הדברים נראין לפסוק כרבי שמעון מדגרסינן ביבמות בסוף פרק הערל (פ"ג ע"א) ושמואל אמר הלכה כרבי יוסי בקושי ובקדוש, ופרישנא קדוש דתניא המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו קדש וחייב באחריותו ר' יוסי ור' שמעון אומרין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואע"ג דהתם איכא מאן דאמר משמיה דרב דאין הלכה כר' שמעון, מ"מ כיון דאיכא אמוראי אחרינא דסבירא ליה הכי משמיה דרב כוותיה נקטינן דבכדי לא משוינן פלוגתא בין רב ושמואל. ועוד יש לו להביא ראיה מדאמרינן בחולין בשלהי פרק השוחט (חולין מ"א ע"א) רב נחמן ורב עמרם אמרי אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, הני מילי גוי אבל ישראל לצעורי מכוין. ואף כאן יש לומר דלא ניחא ליה לישראל אפילו בשאמר בפיו דניחא ליה בהנהו כלאים אלא לצעורי מיכוין. ומ"מ הלכה למעשה ראוי להורות כדברי רבינו שמשון ז"ל ואין שום אדם חוץ מבעל השדה מקדש אלא פועל ואסורין בין לו בין לאחר אף על ידי קיום פועל, ואם הוא זרוע מעיקרו נאסר בהשרשה, וזרוע ובא דהיינו שהעביר שם עציץ נקוב בתוספת מאתים כמו בעל הבית עצמו.
<h2>דף כו.</h2>
ומ"מ אם היה גדר בנתים גבוה עשרה או חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה אינו צריך עוד להרחיק וכן שנוי בפרק שני של כלאים (מ"ח). וכן אם היה לראובן שדה סמוך לשדה שמעון, הרי כל אחד זורע כרצונו זה חיטה וזה שעורה, ואין אחד מהן צריך להרחיק אע"פ שאין גדר בנתיים. מדתנן בפרק שני (מ"ז) שלו חטין ושל חברו שעורים מותר לסמוך לו מאותו המין, ופירשו מקצת המפרשים שאם יש בשדה ראובן חטים ובשל שמעון שעורים, מותר לראובן לזרוע כל שדהו חטים עד סמוך לשעורים של חברו ממש, מפני שנראה הוא כסוף שדה חטין וכאילו כל שדה מוחלק מחבירו. ואחרים פירשו עוד דה"ק מותר לסמוך אצל שדה חטין שלו מאותו המין של שדה חברו... ואין נראה ככלאים בשדהו משום דנראה כסוף שדה חבירו [וכשדה] גדולה היא, אבל לשון המשנה מוכיח עליה ונכון הוא. ומ"מ לדברי... הראשון שכתבנו אין בו ספק. ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג דכלאים (הט"ז) היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרוע בשדה שעורים שנא' (ויקרא י"ט) שדך לא תזרע כלאים.
אלא דקשיא לי והא [תנן] (ב"ב כ"ו ע"א) היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, אלמא אם אין שם גדר אסור. יש מי שתירץ התם בשהכל לאדם אחד. ולדידי קשיא מדתנן [תוספתא דכלאים פ"ג מ"ד, ומייתי לה בגמ' בב"ק ק' ע"א, בב"ב ב' ע"א] מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור, נתיאש ולא גדרה קדש וחייב באחריותה, ומתני' חייב באחריותה על כרחין לשני בני אדם מיירי. ואולי נדחוק דמיירי בשהיה הכל מתחילה לאדם אחד וזרע הכל ואחר כן מכר השדה, וכיון דבשעת זריעה היה הכל לאחד אין המכר מתיר, אלא אם נפל הגדר חזר האיסור למקומו. ואין דעתי נוחה בזה, ועוד דזה סומך וזה סומך דקתני בההיא דלעיל שכתבנו לאו בשהכל לאדם אחד משמע, דאם כן הוה ליה למיתני סומך לגדר מכאן ומכאן.
ואי לאו דמסתפינא אמינא דהא דשרינן לכל אחד לסמוך למיצר חבירו אתיא כרבי שמעון דאמר (כלאים פ"ז מ"ד) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכיון שכן אין חברו יכול לאסור עליו שדהו כלל ולא הוא על חברו, והלכה כרבי שמעון כמו שכתבנו למעלה. והלכך הני מתניאתא כולהו דמשמע מינייהו איפכא אתיאן כרבנן ולא סמכינן עלייהו, דבההיא דמחיצת הכרם הא פליג בה רבי שמעון בהדיא בסיפא ואמר אין אדם אוסר מה שאינו שלו, וההיא דזה סומך לגדר נמי כוותייהו דרבנן אתיא וליתא אלא אף בלי גדר שרי.
ובהאי תירוצא ניחא לי מאי דמשמע לכאורה דקשה על דברי הר"ם ז"ל שכתבנו שהוא ז"ל עשה סמוכות למה שאין כל אחד נמנע מלזרוע זה בשדהו וזה בשדהו משום שנא' (ויקרא י"ט) שדך לא תזרע כלאים, ולא מצאתי בשום מקום שיביאו פסק זה להוכיח ממנו הענין ההוא. אלא מפני שבירושלמי (כלאים פ"ז ה"ג) אמרו טעמא דרבי שמעון במחיצת הכרם שנפרצה שאינו מקדש משום דכתיב כרמך, כתב הרב גם כן פסוק של שדך על אותו ענין... נמי משום דכתיב שדך ואין אדם מקדש מה שאינו שלו [ולא אסרו] עליו את שדהו מלזרעה כולה כרצונו עד סמוך למיצר כדי [שלא] (יאסרו) [יאסור] הלה קרקעו עליו. ומכלל הדברים דלרבנן אסור דאינהו לא דרשי לא שדך ולא כרמך, ואדרבא אמרו בירושלמי (כלאים פ"ז ה"ג) טעמייהו דרבנן אין לי [אלא] כרמך כרם אחר מנין ת"ל [כרם ולא] כלאים. כנ"ל דברים אלו כדי להטיל שלום בין הכל להעמיד דברי הראשונים נ"נ.
אלא שיש לי עדיין מקום עיון קצת דהא משמע שאין חלוק הרשויות גורם היתר מדתנן בפרק רביעי (מ"ז) הנוטע שורה בתוך שלו ושורה בתוך של חברו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע מצטרפות, אלמא אין חלוק רשויות מתירין. י"ל התם דין אחר הוא בכרם שהוא מצטרף לשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב בכל מקום שהן דעלה אתיא התם, ומפני שהכרם דרכו להיות נטוע בריחוק מצטרף בכל ענין, וכן נראה קצת מלשון הר"ם ז"ל בפרק שביעי של הלכות כלאים (ה"ה). עוד כתב הרמב"ם ז"ל (הלכ' כלאים פ"ג הט"ז) ולא עוד אלא אפילו זרע בשדהו שעורין סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד (שנמשכו) [שסמכו] לשדה חברו הזרוע שעורים מותר, מפני שנראין שעורין שבתוך שדהו כסוף שדה [חבירו]. ויצא לרב ז"ל זה ממה שכתבנו ופירשנו למעלה בסמוך במשנה השנויה בפרק שני של כלאים, וסובר הרב דאע"פ שמתחילה לא הרחיק השעורים מן החטים בתוך שלו, אעפ"כ כשנתרבו השעורים עד שדה חברו מותר הכל, אבל הראב"ד ז"ל כתב [ו]הוא שהרחיק מתחילה כשיעור ואחר כך נסמכו. אלו הן הדברים שרצינו לדבר בהן מפני שענינן צריך ביאור רב והן דברים צריכין והלכות כלאים מקרא מועט וספקות מרובות.
